Israel's 72 Independence Day
Congratulations to the State of Israel.
I set the alarm clock early in the morning (relatively) to watch the festive airshow this morning over Ichilov Hospital, which you can see from my balcony. Unfortunately, I did not wake up, a month of closed lock-down brought me back to my natural sleep cycle, whereby my deep bedtime revolves precisely around seven to nine in the morning. What can you do, nature also has its whims, and our family has several souls who wake up late, if only possible, without much remorse. I remember when I was a little girl when my beloved twin sister and I would wake up late and run to our parents' bed, where we knew, was waiting for us a big fat man, that will play with us for a long time till late in the morning. Would make us laugh, expose our soft little belly and kiss it, make noises and laughs, with no sense of time or urgency, this was a privilege of a man in his late forties in a Mediterranean country, where time run at his particular rhythm and clocks ticked at their own pace. After playing, he strolled, singing a whistle, to shave. The shaving also took its own pace, my sister and I loved to sit on the toilet lid and watch the work. There were fragrant bottles of foam that, if squeezed, sprinkled Independence Day snow with a pleasant, dreamy scent of mint. Dad would place the foam gently on his handsome face, taking care not to surpass the limits of his fancy mustache, a symbol of Mediterranean-Middle Eastern virility. At times, he used to hum a song during the process and, from time to time, looked at his little girls and winked; his waist wrapped in a random towel, as the shaving ceremony took place after the shower. Meanwhile, our mother used to make "sweet bread" in the kitchen, slices of bread dipped in a fried egg, topped with cinnamon powder. Their home was their fortress: our fortress. My parents lived their own lives in a foreign country, away from family and social constraints; the house was, by all means, a fortress, and a paradise for us as well. There was an urban apartment in which we lived during school days, and also a spacious summer home on the Mediterranean shores.

Today, several decades later, I have been asked how come the lock-down is not as burdensome to me. After analyzing my conduct during the past 1.5 months, I think I know the answer: my twin sister and I grew up in a sort of parallel universe. Our family was always across the sea - two older siblings and a Bulgarian clan of eight brothers and sisters to which my father belonged, a tribe that my father "put on hold" after his courageous actions for the sake of the State of Israel, in Africa and other countries. Dad wanted to rest and to fulfill a dream, which he certainly achieved for himself and his little girls through a parallel world.
​The days of Corona brought me back to that pleasant childhood.  I got up today with peace in my heart, I went out to our balcony where a proud Israeli flag was raised, knowing that soon we will all be back glancing at the clock; yet, I do not complain, and feel even thankful for a time spent with my beloved husband, our two teenager boys, and a spoiled little dog.
Happy Independence Day!

​פוסט יום העצמאות תש"פ
מזל טוב למדינת ישראל.
שמתי את שעון המעורר מוקדם בבוקר (יחסית) כדי לצפות במטס החגיגי שחג הבוקר מעל בית חולים איכילוב, אותו רואים מן המרפסת שלי. לדאבוני, לא הצלחתי להתעורר, חודש ימים של סגר מסוגר החזירו אותי למחזור השינה הטבעי שלי, לפיו שעות השינה העמוקה שלי סובבות דווקא סביב שבע עד תשע בבוקר. מה אפשר לעשות, לטבע יש גם גחמות משלו ובמשפחה שלנו יש מספר נפשות שמתעוררות מאוחר, אם רק נותנים להן, ללא יותר מדי נקיפות מצפון. זוכרת כשהייתי ילדה קטנה בניכר, אחותי התאומה האהובה ואני היינו מתעוררות מאוחר ורצות למיטת ההורים, שם ידענו, נמצא איש שמן גדול, גדול מאוד, ששיחק איתנו בשעות בוקר מאוחרות במיטתו הזוגית למשך זמן רב. היה מצחיק אותנו, חושף את בטננו הקטנה והרכה ומנשק אותה, עושה קולות וצחוקים, ללא תחושה של זמן או דחיפות, זו הייתה הפריבילגיה של איש בשנות הארבעים המאוחרות שלו במדינה ים תיכונית, שם הזמן לא נדחף והשעונים תקתקו בקצב משלהם. לאחר ששיחקנו, היה הולך לו לאט ותוך שריקת שיר מזדמן להתגלח, גם הגלוח התנהל בקצב משלו, אחותי ואני אהבנו להתיישב על מכסה האסלה ולהתבונן במלאכה. היו בקבוקים ריחניים של קצף, שאם לחצנו עליהם, התפזר מהם שלג דמוי יום העצמאות עם ריח נעים וחלומי של מנטה. אבא היה מניח את הקצף בעדינות על פניו הנאות, ונזהר שלא לסגת לגבול שפנו המהודר. סמל לגבריות ים -מזרח תיכונית. פעמים המשיך לזמזם שיר כלשהו בזמן המלאכה ומעת לעת הסתכל על בנותיו הקטנות וקרץ עין, על מותניו מגבת תורנית, שכן טקס הגילוח התרחש לאחר המקלחת. בה בעת, אימא הייתה מכינה במטבח "לחם מתוק", פרוסות לחם טבולות בביצה מטוגנות ועליהן שכבה של קינמון. ביתם היה מבצרם, מבצרנו. זוג הוריי חיו להם חיים משלהם במדינה זרה, מרוחקים ממשפחה ומהתניות חברתיות. הבית היה בהחלט מבצר, וגם גן עדן עבורנו. הייתה דירה עירונית בזמן שהתנהלו למודים ובנוסף, בית קיץ רחב ממדים על שפת הים התיכון.
כיום, מספר עשורים לאחר מכן, נשאלתי כיצד המצור אינו מעיק עלי יותר מדי. משנדרשתי לסוגיה וניתחתי את חודש הימים האחרון, נראה לי שיודעת את התשובה. גדלנו אחותי התאומה ואני בסוג של עולם מקביל, המשפחה הייתה תמיד מעבר לים, שני אחיי הגדולים ומשפחה מורחבת, שבט בולגרי שלם בן שמונה אחים ואחיות אליו השתייך אבי; שבט שהוקפא לאחר פועלו הענף והאמיץ של אבי למען מדינת ישראל, באפריקה ובארצות אחרות. למעשה, אבא ביקש לנוח, להגשים חלום, והוא בהחלט ברא לעצמו ולילדותיו הקטנות עולם מקביל.
ימי קורונה הביאו אותי חזרה לזמן הענוג של פעם. קמתי היום עם שקט ורוגע בלב, יצאתי למרפסת שלנו בה הונף דגל ישראל גאה, יודעת שעוד מעט נחזור כולנו להסתכל על השעון, אולם לא מתלוננת ואף מודה עבור תקופה שהזדמנה לי יחד עם אישי היקר, שני הבנים בני העשרים שלנו וכלבה קטנה מפונקת.
חג עצמאות תש"פ שמח!

​היום יום הולדת 97 של אימא.
אבל אימא כבר לא איתנו כ-12 שנה, היא נפטרה מספר חודשים לפני יום ההולדת ה-85 שלה.
כשהייתה בת 82 חלתה בסרטן לבלב קטלני ונלחמה במחלה שנתיים, היא ממש לא "התלוצצה עם רופאיה", אלא שעברה ניתוח מורכב מאוד שמכונה על ידי אנשי המקצוע "ניתוח רקונסטרוקציה של הלבלב –
 Reconstruction Procedure – Whipple Procedure.
בזמנו, כשאימא חלתה, הייתי אימא צעירה יחסית לילד בן 10 ולילד בן 8, בזמן האבחון הייתי בת 41 ועבדתי במשרד ראש הממשלה. חיי סבבו אז סביב למצוא את המנתחים הטובים ביותר, להמשיך בעבודה מאומצת עם רף אחריות מקסימלי, לטפל באימא, לטפל במשפחה הגרעינית שלי וגם... בעצמי.
זוכרת את המערבולת הענקית שסחפה אותנו אז, אותי, את משפחתי שלי ואת האחים שלי.
מסתבר שכשנופל עליך אבחון בסדר גודל כזה, לוקח זמן עד שבוחרים בדרך הטובה ביותר לטפל ובבחירת בתי חולים וצוות רפואי מתאים.
בנוסף לשיקולים "מקצועיים" גרידא, מתמודדים גם עם הדאגה והפחדים של הסובבים אותך, לעיתים קרובות, במקום לפגוש הקשבה ואמפטיה "נקייה", את מוצאת עצמך בעמדה של "מרגיעה פחדים של הזולת", עיניים פעורות של אנשים מפוחדים, כמו אז, לפני שנים רבות כשאובחן גידול ראש שפיר בגודל של כדור טניס אצל אחת האחיות שלי. משנודע על הדבר, הייתי נאלצת להתמודד עם עיניים פעורות, פיות שלא מצליחים להיסגר, אולם מתעשתים במהירות שיא ומצליחים לפלוט מלים, שאלות כגון: איך זה קרה? כיצד שמתם לב? אימאל'ה, אולי תהילים? תאמרי לי בבקשה כיצד אובחנה. שאלות ומלים זורמות נשפכות, ללא זהירות, כאילו במבול מדובר. ואני, לעיתים סבלנית ולעיתים לאו, תלוי בקהל, מסבירה שהייתה בעיה תחילה בשדה הראייה (במקרה של הגידול בראש של האחות) ושל צהבת הדרגתית (במקרה של סרטן הלבלב). מנתקת לעיתים את רצף השאלות, מפנה פעמים אחרות לאינטרנט...
ובכן, אם נחזור לסיפור של אימא, היא הרגישה לא בטוב חודשים רבים לפני האבחון, ענייני עיכול לא פטורים, כבד שומני, נטייה גנטית אולי, ואולי, כמו שאחד מן הפרופסורים הרבים הסביר לי פעם "רוב האוכלוסייה הנשית מעל גיל שמונים תחלה בסרטן, בין אם בסרטן השד או אחרים, כמו שאומרים בספרדית: “Es ley de vida” (זה חוק החיים) ואני מצדי, הייתי אומרת: “Es ley de muerte” (זה חוק המוות). משהגיע האבחון והתחלנו להבין במה מדובר הבנו כי גזר הדין כבד מאוד, בין הסרטנים, נודע סרטן הלבלב כקשה ואלים במיוחד, והניתוח הזה, ניתוח רקונסטרוקציה של אחרי כריתת הלבלב, בין הניתוחים הקשים ביותר שברפרטואר המנתחים.
יום הניתוח נקבע, והניתוח עבר בהצלחה, ללא זיהומים, אולם אז התוודאה אימא ואמרה שקיוותה אולי שלא להתעורר, למות מות מטופל על מיטת הניתוח, אולי זה היה קורה, אילו לא דאגנו למצוא לה את מיטב המנתחים, בארץ ובעולם.
פחות משנתיים לאחר מכן היא נפטרה, באשר אלי, בחרתי אז לעזוב את "המשרד" למען טיפול מסור באימא, גם כך הם היו משלמים לי לפי "סימנים", כלומר, היו סופרים את המלים שהייתי מתרגמת ומשלמים בתמורה, הבדיחה שלי של אותם זמנים (אני זוכרת תקופות בחיי לפי ה"בדיחות" העונתיות שלי) הייתה שבכל מקום עבודה אחר אפשר ללכת לשירותים ולארוחת צהריים על חשבון המעביד, אבל לא במשרד ראש הממשלה). הצלחתי לשמור על שלוות ילדי, וכמו שנהגו בי, נהגתי בם, לנסות להסתיר ולהרגיע עד כמה שניתן, להפחית בפניהם את חומרת המצב.
כפי שנכתב רבות בנושא, יש "חסד" מסוים בשנים הסופניות של חולה, למרות הכאב והסבל, העובדה שהקץ סומן מביאה את הצדדים לקלוזר (closure) אולטימטיבי. אין כמו הקצאת זמן החיים לביטול אגו האדם. המלווה את החולה בעצם מבטל עצמו בפני הרופאים, המערכת, המסגרת הרפואית, הוא מנסה להצטיין בתפקידו, למלא אחר המשימות האדמיניסטרטיביות, ללוות את החולה במסדרונות בית החולים, לנסות להבין בטפסים ובתרופות. במציאות ההזויה של הרפואה בישראל, נוצר מצב, לאחר הניתוח, שהתרופה שניתנה לנו כמעט אזלה מהשוק. אחת הרוקחות הרחמניות בבית החולים, הסבירה לי את התמונה, ישנה הנחייה לתת את המרשם הזה, אולם התרופה אזלה, יש ללכת לרופא ולבקש את התרופה החלופית, ואז לחשה באוזני את השם.
במעמד אחר, ליוויתי את אימא לאחד מראשי המחלקה האונקולוגית, הפרופסור הציע בפנינו לעשן ג'וינטים, "כמו שנהוג היה בימי צעירותי בירושלים", והושיט לנו שקית עם מספר יחידות. הרפתקאות הזירה הרפואית וסגל קברניטי ספינת הרפואה בישראל. אנקדוטות ועוד אנקדוטות. למרות שכשאתה חיי את הסרט בזמן אמת, לא תמיד מברכים על פיתולי העלילה.
נראה כי ברכת יום הולדת זו שלאחר המוות הפכה למגילה ארוכה, אז, אימא יקרה, כפי שאמרתי לך מספר ימים לפני שעזבת אותנו,, תודה, תודה רבה על השנים שנתת לנו, על כך שגידלת אותי באהבה ונתינה אין קץ, על אהבתך חסרת הפשרות, על כך שהיית כל כך כל כך א י מ א.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.